בזמן אבל, לא רק שקשה לנו להבין שהאדם שאהבנו לא זמין יותר, אנחנו גם נאלצות להילחם בהרגל היומיומי להרים אליו טלפון, לשלוח לו ווטסאפ, לשתף, להתייעץ, לרכל, לריב, להתפייס. קשה לקלוט שלא יהיה יותר וי כחול. בשרשור עמוס תגובות במאמאצחיק שיתפו נשים בעשרות מקרים שבהם נסעו מתוך הרגל לבית של חברה שמתה, התקשרו לאבא שכבר לא בין החיים כדי לומר לו שבת שלום, או חיפשו את אמא בזמן הלוויה שלה עצמה כדי לספר לה שבן דוד רחוק מחו"ל הגיע לכבד אותה. הנה כמה מהן.
"התקשרתי לאחי לשאול מה דעתו על התמונה שהכנתי להספד שלו"
שירלי אלישע (35) מאשדוד, נשואה, מזכירה רפואית. אחיה, דוד קיקוזאשוילי, נפטר לפני שנתיים מדום לב בגיל 42
"איבדתי את אבא שלי לפני עשר שנים, ואחי, אפשר לומר, תפס את מקומו. הייתי מאוד קשורה אליו ונהגתי להתייעץ איתו על כל דבר. אנחנו גרוזינים, ונהוג אצלנו להניח תמונה ממוסגרת של הנפטר בבית הכנסת בזמן ההספדים.
היה לנו שבוע לסידורים, כי אחי נפטר באזרבייג'ן - הוא הגיע לשם במסגרת העבודה שלו בפרויקטים בתחום התעופה, ולקח זמן להטיס את הגופה לארץ. אמא שלי ביקשה שאטפל בתמונה.
"כשבאתי לקחת את התמונה המוכנה, קרה לי משהו מוזר: באינסטינקט התקשרתי לאחי כדי לשאול אותו מה הוא אומר עליה. אני מצלצלת והוא לא עונה. ממש כעסתי. יום שישי, מלא סידורים, למה אתה לא עונה ומעכב אותי? לקח לי דקה או שתיים להבין מה אני עושה. צחקתי על עצמי, אבל זה היה הזוי. אולי זה קרה כי הכול עדיין היה טרי, לא ממש עיכלתי, והיה לי הכי טבעי להתקשר אליו".
"חיפשתי חולצת שבת לבעל שנפטר"
ענבל חנן (37) מלשם שבשומרון, אמא לשלושה, מנתחת התנהגות בעלה, ארז, שעבד בחברת תקשורת, נפטר מסרטן לפני שלוש שנים בגיל 40
"ארז היה חולה שנה וחודשיים עד שנפטר. אחרי מותו היו פה ושם רגעים שבהם שכחתי שהוא מת. יום אחד, למשל, הלכתי עם אמא שלי לחנות בגדים, והתחלתי ללכת לכיוון בגדי הגברים. אמא שלי שאלה אותי מה אני עושה, ובשיא הטבעיות עניתי לה שאני רוצה לקנות לארז חולצה לשבת. מהמבט שלה קלטתי מה אני עושה וירד לי האסימון. אני משתמשת הרבה בהומור שחור, וגם באותו רגע אמרתי לה, 'וואי, בגדים הוא כבר לא צריך'.
"בפעם אחרת ערכתי שולחן לארוחה לכל המשפחה, וחישבתי גם את ארז. קרה לי גם שיצאתי מפגישה עם פסיכולוגית אחרי השבעה, והתקשרתי לארז לספר לו איך היה".
"חשבתי שאמא ז"ל מתקשרת אליי"
רחל ברעם (34), אמא לבת, בעלת עסק ללק ג'ל ועסק לעוגות (רייצ'ל בייקרי). אמה, דרורה ברעם, נפטרה ב־2016, בגיל 65, לאחר התמודדות עם כמה מחלות
"אמא שלי הייתה אישה מיוחדת. לא היה לה הרבה, אבל אני ואחי תמיד הרגשנו שיש לנו המון. מהמעט שהיה לה היא דאגה לעזור לאנשים, ותמיד היו אצלנו בבית כל מיני נדכאי עולם.
"לפני כמה שנים הייתי אצל חברה בחריש ושמרתי על הילדה שלה בגן שעשועים. ישבתי על הספסל והטלפון שלי היה אצל הילדה. ברגע מסוים אמא שלה התקשרה אליי, לטלפון שהילדה שיחקה בו. הילדה קראה לי והתבלבלה, במקום לומר 'אמא שלי מחפשת אותך' היא קראה לי 'אמא שלך מחפשת אותך'. מיד זינקתי מהמקום ורצתי אל הילדה, ממש האמנתי שאמא שלי מתקשרת אליי. איכשהו האמנתי או קיוויתי שזה אמיתי".
"כמעט דפקתי בדלת של השכנה שנפטרה"
ליאן פינס (44) מנתניה, אם לשניים, מעצבת גרפית. שכנתה וחברתה הטובה, לילך מרום, נפטרה לפני שנה וחצי בגיל 47
"הכרתי את לילך דרך קהילת מידברן והיה בינינו קליק מיידי. גרתי אז ברמת החייל בתל־אביב, וכשהיא נכנסה להיריון כאם יחידנית היא החליטה שהיא רוצה לעבור לגור קרוב יותר אליי. בדיוק התפנתה הדירה הצמודה אליי, ולילך שכרה אותה. גרנו ארבע שנים דלת מול דלת. בכל פעם שהגענו הביתה היינו דופקות אחת על הדלת של השנייה, שותות קפה, מלוות אחת לשנייה מצרכים.
"במאי 2022 לילך הרגישה לא טוב כמה ימים, וגם רופא שהיא הזמינה לא קלט שמדובר בקריש דם. מצאו אותה מתה במיטתה.
"אני נשארתי לגור בבית הזה עוד שמונה חודשים, וכל הזמן שכחתי שהיא בעצם לא שם. כל פעם מחדש מצאתי את עצמי מתקרבת לדלת שלה לדפוק עליה, לרצות לספר משהו, לבקש איזה מצרך שחסר לי. היא הייתה חלק מאוד משמעותי בחיים שלי וכנראה לקח זמן לקלוט שהיא לא מאחורי הדלת".
"בסוף הלוויה של אבא אמרתי שהוא נסע לאסוף את אמא"
אפרת ברלינר (43) מחיפה, אמא לשישה, דולה ומעסה נשים לפני לידה. אביה, דוד איתן, נפטר בשל דלקת ריאות שהסתבכה לפני שלוש שנים, רגע לפני גיל 75 ("אמרתי לבעלי שרואים שאבא שלי אהב אותו, חסך לו לארגן משהו לכבוד יום ההולדת")
"בסוף הלוויה של אבא שלי, בת דודה שלי ראתה בכניסה לבית העלמין את אמא שלי. בת דודה שלי שאלה אותי, 'מה אמא שלך עושה פה?', ובשיא הטבעיות עניתי לה, 'כנראה אבא שלי הלך להביא את האוטו והיא מחכה שהוא יבוא לאסוף אותה'. ואז קלטתי את עצמי והבנתי שכנראה זה לא מה שקרה. בת דודה שלי הסתכלה עליי וניסתה להבין אם אני צוחקת או רצינית, ותוך שניות הבנתי מה אמרתי והתחלנו לצחוק.
"לוקח זמן להבין את גודל האירוע, הפרידה לא נעשית ברגע אלא בגלים. השבעה באמת עוזרת בזה לדעתי, זמן להיות עטוף ולעכל את מה שקרה. זה לוקח זמן, אבל היום אני חושבת שטעות כזו כבר לא יכולה לקרות לי".
"עדיין מאחלת לאבא חיים ארוכים"
רוזי גור (42) מרמלה, אמא לשלושה, מנהלת חשבונות. אביה, פנחס שקרוב, נפטר ממחלה לפני ארבע שנים בגיל 64
"בכל שיחה שבה שמו של אבא שלי עולה, אני אומרת 'שיהיה בריא' ומאחלת לו חיים ארוכים. בשנתיים הראשונות אמרתי את זה ברצינות, מתוך געגוע נוראי וחוסר קבלה שהוא לא איתנו. אנשים היו מסתכלים עליי עקום. היום אני עדיין אומרת את זה, מתוך הומור שחור. לא מחקתי את המספר שלו מהטלפון, ומדי פעם בא לי להתקשר אליו, אבל היום כבר הפנמתי שהוא איננו. עדיין אני אומרת 'שיהיה בריא', ואז אני מסבירה שגם במקום שהוא נמצא בו צריך לאחל לו חיים טובים ואריכות ימים".
"טפשת אבל": למה זה קורה, ומתי זה בעייתי?
"אנשים שאיבדו אדם קרוב מאוד מדווחים כי בתקופה הראשונה לאחר האובדן הם מוצאים את עצמם שולחים לו הודעות ווטסאפ ומתקשרים אליו", אומרת סיון חורש תמיר, פסיכולוגית קלינית וחינוכית. "לפעמים הם חושבים: 'את זה חיייבים לספר לו, זה ממש יצחיק אותו'. זו תופעה טבעית, והיא חלק מהתמודדות בריאה ונורמלית של הנפש עם האובדן".
סוג של הכחשה.
"הנפש מפעילה מנגנוני הגנה שכשמם כן הם: נועדו להגן עלינו מפני חוויות קשות מנשוא. הכחשת האובדן נועדה להגן עלינו מפני כאב שעדיין קשה לשאת, ולאפשר לנפש להתרגל למציאות החדשה בקצב שלה. מודל האבל שטבעה הפסיכיאטרית השוויצרית אליזבת קובלר רוס כולל חמישה שלבים: הכחשה, כעס, מיקוח, דיכאון והשלמה עם המציאות החדשה. לא כל אדם עובר את כל השלבים, ולא בהכרח בסדר הזה. כפי שלכל אדם דרך משלו לאהוב, לכל אדם דרך משלו להתאבל ולהיפרד, אך מנגנוני ההגנה שבראשם הדחקה והכחשה הם פעמים רבות חלק חשוב והכרחי בתהליך.
"חשוב לזכור כי הנפש אינה מקשה אחת. אפשר לדעת ולא לדעת בו־זמנית, אפשר לזכור לרגעים, וברגעים אחרים לא, וגם זה נורמלי. באבל, כמו במצבי משבר אחרים, אחד הדברים החשובים הוא חמלה כלפי עצמנו. רובנו נמצא את עצמנו פועלים בדרכים זרות לנו, ולא בהכרח כפי שמצופה מאיתנו או כפי שאנו מצפים מעצמנו. ייתכן שנבכה, ייתכן שנצחק. ייתכן שנחלום ונדבר על מי שאבד לנו, וייתכן שנמעט להזכיר אותו ככל האפשר. ייתכן שנחוש צורך בקרבת אנשים, וייתכן שנרצה להיות לבד. סביר שגם וגם. הנפש לרוב יודעת למה היא זקוקה, גם אם הדבר אינו מסתדר עם ציפיות כלשהן, ובתקופות כאלה חשוב יותר מתמיד להקשיב לה".
לין חלמיש, תנטולוגית (מומחית בנושאי מוות, אובדן ואבל), מציינת ש"טפשת אבל" היא תופעה מוכרת. "כשליש מהמתאבלים חווים אותה בצורות שונות", היא מסבירה, "רואים את האדם, חשים אותו, מריחים אותו. אם הייתה לנו מערכת יחסים טובה עם האדם שנפטר, יש לנו רצון לראות אותו ולדבר איתו, ואם אנחנו רגילים לנוכחות של הנפטר בכיסא שלו ליד השולחן, העיניים נודדות לכיסא ומחפשות אותו. זו תופעה לגיטימית לגמרי כל עוד אנחנו מבינים שזה לא אמיתי. אם אנחנו משאירים לנפטר כיסא בשולחן מתוך בלבול, זה טבעי. אבל אם אנחנו באמת מצפים שהוא יופיע, זו כבר בעיה שצריך לטפל בה".
